לכתוב עוד טור זה כבר רציני, הפעם לא תוותרו לי נכון? ואם אני אגיד לכם שהיום אני חוגג יומולדת? אז כן, היום אני בן 34, כבר לא ילד שיכול לשחק עם העתיד שלו, מצפים שיביא קבלות, ומהר!

בטור הקודם שלי (שגם היה הראשון בחיי, בחיי!) סיפרתי לכם קצת על עצמי, אז עכשיו, שאנחנו  מכירים טוב יותר, אני אספר לכם עוד קצת…

נולדתי ב 16.7.1978 בבית חולים “הלל יפה” בחדרה למשפחה מקסימה, הורים אוהבים ו 3 אחים גדולים. גדלתי בנתניה (תזהרו עם התגובות…) בתקופה הטובה שכולם מדברים עליה בנוסטלגיה. הימים של “עונת הגוגואים” והתחרות בין המעריצים של עופרה חזה לירדנה ארזי וההתלבטות בין “לצאת למרכז המסחרי” לבין לשחק “1 2 3 דג מלוח” עם החברים בשכונה.

תקופה שבה חברות אמת הייתה ב”מודה” ושהיינו רבים ביננו “מי החבר הכי טוב שלך?”.

היום זו כבר תקופה אחרת, הטכנולוגיה הפכה אותנו ל”זאב בודד”. משהו בקידמה, באינטרנט ובמסך המחשב מרחיק אותנו אחד מהשני, (ומצד שני גם מקרב בין מי שרוצה להתקרב)…אבל על זה אני ארחיב בטור הבא.

 הסביבה, היא גורם משמעותי בהחלטות שלנו, היא יכולה לעזור ויכולה לפגוע. לא ממש ידעתי למי להקשיב וממי להתעלם. ההרגשה הזאת בילבלה והלחיצה אותי. מי באמת החברים שלי? והאם הם יתמכו ויפרגנו להחלטה שלי?

“מה אתה צריך את זה?”

אז החלטתי לעזוב את מקום העבודה! זהו! אני בטוח ששם אני לא רוצה להיות ואני בטוח שאני אצליח, גם אשתי תומכת בי, מה אני צריך יותר מזה? מי יכול לשבור אותי? טעות!

אנחנו כל כך מושפעים מהסביבה, טוב נו, אולי לא כולנו, אבל אני כן.

אני מושפע מהמשפחה שלי, החברים שלי, המנהלים שהיו לי ואפילו סתם אנשים. משפטים כמו “מה אתה צריך את זה?” ו”עזוב אותך מחלומות” יכולים להוריד אותי למטה בשניות…אבל לא הפעם! הפעם החלטתי שאני עונה על כל הערה או שאלה קודם כל לעצמי ורק אח”כ להתייחס ל”מתעניין”.

אז לשאלה “למה אני צריך את זה?” הבנתי שאין תשובה. אני פשוט צריך את זה.

זה כמו לשאול “למה אתה צריך שמישהו יאהב אותך?” זה פשוט חלק ממני, זו ההרגשה שמשהו בך אומר: אתה יכול, אתה רוצה וזהו!

מפה כבר אין דרך חזרה, רק להקשיב לעצמך ולהחליט.

אז כששואלים אותי למה אני צריך את זה אני עונה, (קודם כל לעצמי) כי זה החלום שלי.

ולא, זה לא חלום כמו לטוס להוואי או לגור בפנטהאוז מפואר, אלא חלום של יצירה והגשמה עצמית, משהו שאף פעם לא עשיתי עד הסוף.

 “עזוב אותך מחלומות”

“עזוב אותך מחלומות” זה המשפט הכי מעצבן. קשה לענות עליו, אבל נראה לי שכולנו חולמים. יש כאלה שעושים עם זה משהו ויש כאלה שמעדיפים להמשיך לחלום. אני לא שופט אף אחד, אין כמו חלומות, שם הכל מושלם ושם אתה יודע שאתה בטוח, בטוח שזה לא יתנפץ.

אז כן, החלטתי שאני מנסה להגשים, לא “עוזב” את זה עד שאדע שהחלום התגשם או התנפץ. כך או כך לפחות אדע. “שק החלומות” תמיד יתמלא, גם אם החלום הקודם יתנפץ, לפחות אדע כיצד לגשת ולהתמודד עם החלום הבא.

לא פשוט להתמודד עם הסביבה כאשר באותו הזמן אתם גם מתמודדים עם עצמכם. אמרו לי לא מעט (ועדיין אומרים לי) למה אני צריך את זה, “תגשים חלומות בעזרת הכסף שתרוויח בעבודה מ 9:00-18:00”. אולי יש בזה משהו. אבל אני לא בחרתי את החלומות שלי, הם בחרו אותי.

ואתם יודעים מה? אולי הם צודקים….

אבל מה אם לא?

פורסם על ידי אמיר אזרן

אמיר אזרן הוא מייסד ומנכ"ל fidbek - אתר הרעיונות של ישראל. www.fidbek.co.il

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. אשריך אמיר
    אתה תצליח, רק מי שחולם יודע למה לצפות
    ברוך

  2. האמת שאני מרגיש ממש כמוך,
    והמצב שלנו די דומה בהרבה מובנים….
    כנראה שבגלל זה התחברתי ממש ל 2 המאמרים שכתבת !!
    שיהיה המון בהצלחה
    גיא בלכר

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

קראו גם את:
טריילר: אובליביון Oblivion

Oblivion המד"ב החדש של טום קרוז נראה מסקרן. האם הוא ישתווה לדו"ח מיוחד? קשה לומר לפי הטריילר... מה שכן, מורגן...

סגור