להיכנס או לא להיכנס (לעזה) – זאת השאלה

בין אם אתם יושבים כרגע במקלט ובין אם אתם שותים אספרסו בשינקין, השאלה החמה היום בכל “פרלמנט” מקומי של כמה חברים – להיכנס לעזה או לא להיכנס לעזה? במהרה זה הופך להיות הדיון הקלאסי בין ימין ושמאל, כאשר האחד אומר “בואו נדבר” והשני אומר “בואו נכסח”. ישנם מספר טיעונים לכאן ולכאן. מסתבר, שאת כל הדיון אפשר לצמצם לכמה נקודות מאוד בסיסיות. יתרה מכך, אפשר ללמוד מהדיון הזה משהו על כל הדיונים שלנו, על המדינה והעם ועל עצמנו.

ראשית נמצאים אלה התומכים חד משמעית בהפסקת האש בזה הרגע. הם נדירים אמנם, אבל אנשים דוגמת גדעון לוי נמצאים בכל פינה. אלו אנשים שאני קורא להם “פציפיסטים קיצוניים”, תמיד יעדיפו את הדיבור על הלחימה, אפילו כשהדיבור איננו אפשרי, ויתעלמו בכל דרך שיוכלו מהאפשרות הזאת (אפילו אם תועלה באופן היפותטי). הטיעון המרכזי (והיחיד) שלהם – אלימות זה נורא, בואו נפסיק עם זה.

מנגד, ישנם האנשים (נדירים גם הם) “מחרחרי המלחמה” דוגמת מיכאל בן ארי. מהם, לרוב, קשה לשמוע טיעונים אמיתיים מבין צעקות ה”מוות לערבים” שיוצאות להם כמו טיק עצבני. אם מאזינים להם מספיק, ותופסים אחד מהם לשיחה רגועה, גם מהם ניתן לשמוע רק טיעון אחד – המוסלמים/הערבים מבינים רק כוח.

האמת כרגיל נמצאת איפשהו באמצע בין שתי האמירות האלו, וכל אחד ממקם את עצמו על הספקטרום איפה שנוח לו להיות. הרשו לי לרגע לומר משהו שאולי חלקכם לא יאהבו – אם מצאתם את עצמכם באחת הקטגוריות הקיצוניות הנ”ל – אתם מה שלא בסדר במדינה הזאת. אל תבינו אותי לא נכון – להיות על הספקטרום זה בסדר, גם אם אתם מרגישים יותר קרובים ימינה וגם אם אתם יותר קרובים שמאלה. אבל אם אתם נתפסים לאידיאולוגיה מוחלטת כלשהי (שכפי שציינתי למעלה אפשר לסכם כל אחת מהן במשפט) – אתם עיוורים מבחירה. גרוע מכך, אתם מנסים לעוור גם אותנו.

רובכם תוכלו להודות על העובדה הבאה – יש פעמים שבהם שימוש באלימות (כנגד בריון תקיף לדוגמה) היא רוע הכרחי ואין להתחמק ממנה (אף אם לצרכי הישרדות בלבד), אך בו בזמן יש פעמים שבהן מלחמה בכל מחיר בבריון רק תביא למותך ונאלצים לפעמים לוותר על האגו ולוותר על קרבות. זאת האמת. העובדה היא שאין תשובה אחת טובה. בכל מצב מעורבים שלל גורמים שמשפיעים על דרך הפעולה שלכם, והחלטות צריך לקחת ברגע שצריך לקחת אותן, לא לפני.

המחשבה היהירה של אנשים מסוימים שיש להם פתרון קסם לכל בעיות היקום והקיום – היא הסכנה האמיתית לחברה הישראלית. אם אפשר לסכם את מה שרציתי לומר במשפט אחד, זה יהיה המשפט הבא: אם אתם יודעים את התשובה לפני שבכלל שמעתם את השאלה – צאו לי מהחיים.

מיכאל בן ארי

פורסם על ידי עופר סדן

הומניסט חילוני, ריאליסט, תמיד רציונלי, לפעמים בצורה מרגיזה. פילוסוף של המאה ה-21 לענייני הכל. לפעמים חופר אבל תמיד מגיע עמוק. רוצים לקרוא עוד? בקרו אותי בעמוד הפייסבוק של "מדע גדול, בקטנה"

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

קראו גם את:
המצאת האש – רעיון גרוע!

השבוע ברוח פורים,אני מביאה לכם סרטון מצחיק : מה קורה שהאדם הקדמון הראשון עולה על המצאת האש? קבוצת מיקוד שמתכנסת...

סגור