המלחמה בסמים נכשלה

יש משהו מרשים בלהכריז מלחמה על משהו. כשמכריזים מלחמה אפשר לגייס חיילים, להילחם בכל האמצעים, להוביל אומה.
אני מניח שזה מה שניסתה לעשות מדינת ישראל כאשר הקימה את הגוף בעל השם המרשים – "הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול". הרעיון היה כנראה, כפי שהשם מרמז – להילחם בסמים ובאלכוהול. ייתכן והייתה זו מטרה אצילית, מטרה שנועדה להציל את הילדים של כולנו שנופלים בשבי החומרים הטרוריסטים הללו, ולמגר אותם לפני שימגרו אותנו. המטרה הזאת לא הושגה. מדינת ישראל הפסידה במלחמה.

אני לא רוצה להיכנס לכל הוויכוח בעד ונגד סמים. כן לגליזציה, לא לגליזציה. כן מוסרי, לא מוסרי. חופש הבחירה האישית מול הצורך בחוק וסדר. זה ויכוח מתיש, חרוש, והוא לא מוביל לשום מקום. תמיד יהיו בוויכוח הזה שני צדדים, ומי מהם צודק באופן ערכי, לא משנה כרגע. אני רוצה לדבר על משהו אחר – אני רוצה לדבר על איך מדינת ישראל נלחמת במלחמה שאין לה סיכוי לנצח אותה.

סמים ואלכוהול תמיד היו חלק מהתרבות האנושית. בשנת 5,000 לפנה"ס לשומרים כבר היה ציור שמשמעותו "אושר" כדי לתאר את האופיום. בשנת 3,500 לפנה"ס נמצא התיעוד המוקדם ביותר של ייצור אלכוהול על ידי המצרים. גם מבחינה גאוגרפית בזמננו – השימוש באלכוהול ובסמים חוצה גבולות – אין דת ואין מדינה, אין אפילו שבט קטן בו לא מתקיים אחוז שימוש כלשהו. אף קבוצה מעולם לא הצליחה להוריד את זה לאפס, בשום מקום, בשום זמן. היחידים שמתקרבים לזה אפילו בקצת הן המדינות המוסלמיות, שמוציאות להורג או שולחות למאסר עולם כל מי שנתפס עם חומר אסור. אני לא חושב שמדינת ישראל מוכנה לעשות את הצעד הקיצוני הזה, אז דרוש פתרון אחר. הניסיון להקים מלחמה נגד משהו שתמיד היה חלק מהטבע האנושי נראה לי מוזר, באופן אישי, אבל לא על זה הדיון.

יש אבדות קשות במלחמה הזאת. אין ספור מכורים לסמים קשים מתו. רבים ההרוגים כתוצאה משימוש באלכוהול בזמן נהיגה. מלחמות ארגוני פשע על אזורי שליטה גבו את קורבנם מפושעים ועוברי אורח. שוטרים מתו בניסיון לעצור סוחרי סמים. מכורים קשים שדדו ורצחו בשביל סיכוי קטן לקבל עוד מנה. אין ספור מעשני ג'ויינט קטן נעצרו ונכלאו. הרשימה נמשכת, ואין לזה סוף נראה לעין. מבחינה עקרונית ברור אם כן, מדוע החליטו המוסדות לפתוח במלחמה בסמים – כי אלה הסמים שגורמים לכל הזוועות האלו. רק שזה לרוב לא נכון – המלחמה היא שגורמת לאבדות הקשות שאנחנו סופגים. כמו במלחמה אמיתית, בשלב מסוים זה כבר לא משנה מי התחיל, כי מלחמה יודעים רק איך מתחילים, ואף אחד לא יודע איך היא תיגמר.

ממקום שהיה אולי ראוי ומלא בכוונות טובות, מדינת ישראל החליטה לצאת למלחמה בסמים. אבל אי אפשר להילחם בכימיקל או בצמח. מהר מאוד המלחמה הפכה למלחמה כנגד המכורים, הסוחרים, הכימאים והבלדרים. ממלחמה בסמים הפכה זו להיות מלחמה בנפגעי הסמים.

יש אופציה אחרת שאף אחד לא מדבר עליה – אפשר להסתכל על נפגעי הסמים כקורבנות המלחמה, ולטפל בפציעות הקרב שלהם במקום ליצור נפגעים חדשים. אפשר להקים מרכזי גמילה לסמים קשים, אפשר להגביר את הפיקוח והמודעות כנגד נהיגה בזמן שכרות, אפשר ליצור מערכת חינוכית טובה יותר, ואפשר לטפל בבעיית העוני שמדרדרת רבים לכיוון הסמים הקשים. הכי חשוב, אפשר לקבל את זה שלעולם לא נפחית את אחוזי השימוש לאפס, ונלמד להשתמש בביטוי הישן – "אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם". הכוונה היא שאפשר את האחוזים הנותרים לנצל לטובת כולנו – לפקח על החומרים עצמם ועל מחירם, לגבות עליהם מיסים ולנצל את הכסף לטובת שיפור התשתיות למכורים ולטובת הוצאות הבריאות העתידיות שלהם.

המלחמה בסמים נכשלה, אולי הגיע הזמן לעשות איתם שלום.