למה אני כזה מעצבן?

“המפתח לסיפור נהדר הוא לא מי, או מה, או איך, או מתי – אלא מדוע

– מתוך הסרט “מחר לנצח”

אני כותב את הפוסט הזה כדי להסביר למה בעצם אני עושה את מה שאני עושה. אולי תשאלו למה אני טורח לכתוב מאמרים אתאיסטים מציקים, למה הפייסבוק שלי מלא בסטטוסים ותמונות עם תעמולה אתאיסטית, למה אני טורח להגיד את דעתי, והכי חשוב, למה דווקא עכשיו? אף פעם לא הייתי מאמין, גם אם במידה כזאת או אחרת של כנות עם עצמי ועם העולם לגבי זה. אבל רק בשנה האחרונה קרה משהו שגרם לי להחליט להוציא את זה החוצה. למה אני לא יכול להסתפק באמונות ובערכים שלי בפרטיות ביתי, ולא לחפור עם זה לאנשים אחרים שאולי יפגעו מדברי? מה זו האובססיה הזאת? מאיפה היא הגיעה?

אני רוצה דבר ראשון להגיד מה לא נכון, כי אנשים אוהבים לקפוץ למסקנות. לא נכון שיש לי בעיה כלשהי עם אלוהים, כי הוא עשה לי משהו רע. הטענה הזאת די מגוחכת בהתחשב בזה שאני לא חושב שאלוהים קיים, אז די קשה לי להאשים אותו במשהו. כשאנשים כמוני אומרים שאם אלוהים קיים הוא צריך להתבייש מאוד בכמה דברים (שואה, למשל), זה רק כדי להראות עד כמה האמונה הזאת לא הגיונית. עוד משהו שלא נכון – לא התעלל בי אף דתי בילדותי, או כל סיפור זוועה אחר ששמעתי אנשים ממציאים. אנשים דתיים מעולם לא עשו לי אישית שום דבר רע. אף קרובת משפחה שלי לא חוותה הדרת נשים, ואף אדם שאני מכיר לא נפגע על ידי מוסלמים קיצוניים.

שנית, שלא תחשבו שקל לי לעשות את זה. יש מחירים לא קטנים שאני נדרש לשלם על מה שאני עושה. אני מודע לחלוטין לעובדה שיש אנשים שרגשותיהם נפגעים מהזלזול שלי באמונות שלהם. תאמינו או לא אני לא נהנה לפגוע ברגשות. יש לזה עבורי גם מחיר חברתי לא קטן – רבים האנשים (גם החילוניים) שטורחים להתווכח איתי על זה שאני מתסיס. אם זה לא מספיק, כמות לא קטנה של תגובות שטנה מתחילות להגיע ביום שאתה מחליט שאתה לא יכול לשתוק יותר בקשר לדעות האלה.

אבל אני עושה את הדברים האלה כי אני חושב שזה חשוב. חשוב יותר מלשמור על הרגשות העדינים של המאמינים, ויותר מאשר הפוליטיקלי קורקט הצבוע שדורשת ממני החברה שסביבי. אני רואה את הדת כגורם הנזק הכי גדול שקיים לחברה, ואני מאתר את נגיעתה בכמעט כל הבעיות הקיומיות שעומדות בפנינו – במיוחד במדינה שלנו. בין אם זה האיסלאם הקיצוני שמאיים עלינו מחד, ומאידך ההשתלטות הדתית על המרחב הציבורי (חינוך, נישואים, הדרת נשים, ובעיקר – תקציבים), הבסיס המשותף הוא אמונות (שבעיני לא מוצדקות) בערכים שמקורם לפני אלפי שנים, ואין להם מקום (לדעתי) במציאות המודרנית.

ועדיין, אפשר פשוט להיות “חילוני”, חלק מ”הרוב הדומם”, ולשתוק. לנהל מאבקים קטנים כשמזדמן על שוויון בנטל, או על הדרת נשים. אבל המאבקים האלה בשבילי הם פלסטרים שנועדו לטפל מקומית בסימפטומים של המחלה ולא במחלה עצמה. כשמזהים את שורש הבעיה זה חסר אחריות מבחינתי לא לדבר עליה, מפחד בפגיעה ברגשות של אנשים. אם זה לא מספיק, נדיר שהמאבקים האלה נוחלים גם הצלחות שהם מקומיות, כי איך תתווכח עם מישהו שחושב שתפילה בישיבה שומרת עלינו יותר משירות בצבא, בלי לעמת אותו עם כך שהאמונה הבסיסית שלו חסרת הוכחות, שגויה, ולפעמים אף מגוחכת?

ועדיין, זה לא חדש. את כל זאת ידעתי שנים ושתקתי. הייתי החילוני הממוצע שמתעצבן על המדינה על מיליון נושאים, אבל לא מעז לדבר על מה שהוא באמת הבעיה השורשית. כי לא רציתי להעליב. כי לא רציתי ליצור שנאה. כי לא רציתי לשלם מחירים. אבל משהו השתנה – בשנה האחרונה התחלתי יותר ויותר לחשוב על להביא ילד לעולם ושם, מסתבר, הגיע הגבול שלי. כשחשבתי לעצמי מה יקרה אם הבן שלי ירצה להתחתן עם בן זוג (ולא בת זוג), קלטתי שהדבר הזה לא יתאפשר לו, בעיקר מסיבות דתיות. אם הילדה שלי תרצה להיות זמרת בלהקה צבאית, יהיו כאלה שיצאו מהאולם, ושוב – מסיבות דתיות. אם אני אצטרך לשלוח את הבן שלי ליחידה קרבית ללא ביטחון בכך שהוא יחזור משם הביתה, בעוד הורים אחרים יכולים לדעת שהבן שלהם יגיע הביתה בסוף יומו בישיבה – זה לא מקובל עליי. אם יקרה משהו לילדה שלי באירוע טרור, שעל יסוד חטאו (הדת) יכולתי במשך שנים להלחם, אך לא עשיתי כך כדי לחוס על רגשות של אחרים – לא אסלח לעצמי.

אז מה המטרה שלי? אין לי שום כוונה להעביר אדם מאמונתו. אני לא חושב שאני אי פעם אצליח בטיעונים לוגיים כאלה או אחרים, לגרום אפילו לאדם אחד להפסיק להאמין באלוהים, או להתחיל לחשוב שהוא טועה, ואני צודק. אז בכל זאת, למה? התקווה היחידה שלי היא שאם אני אצעק חזק מספיק, מישהו ישמע. אני לא מדבר על אתאיסטים מעצבנים כמוני שכבר מסכימים איתי ולא על מי שדתי. אני מדבר בעיקר על החילוניים שנמצאים בתפר, כאלה שלא מאמינים אבל שותקים וכאלה ש”מאמינים במשהו” אבל עוד לא נסגרו על מה זה המשהו הזה. אתכם אני מנסה להעיר. אני יודע שהכפייה הדתית מציקה גם לכם גם אם אתם לא חסרי אמונה לחלוטין כמוני.

אז אם נפגעתם מהדברים שאני אומר, אני מתנצל, אבל יש דברים חשובים יותר מהרגשות שלכם.
אם לעומת זאת, הצלחתי להגיע קצת ללב שלכם – הגיע הזמן להתעורר.

 ofersadan

אודות עופר סדן

הומניסט חילוני, ריאליסט, תמיד רציונלי, לפעמים בצורה מרגיזה. פילוסוף של המאה ה-21 לענייני הכל. לפעמים חופר אבל תמיד מגיע עמוק. רוצים לקרוא עוד? בקרו אותי בעמוד הפייסבוק של "מדע גדול, בקטנה"
הצטרפו לצוות הכותבים

אהבתם מה שקראתם? עזר לכם במשהו? צחקתם? בואו להראות אהבה!

להגיב זה מזניב

comments